<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כשם שאסרה תורה לעשות מלאכה בימים טובים, כך אסרו חכמים לעשות מלאכה במועד שהן ימי חולו שלמועד שלפסח ושלחג הסוכות, ולפי שאיסורו מדברי סופרים התירו לעשות מלאכה בדבר האבד. לפיכך התירו להשקות בית השלחין במועד שהיא גנת ירק וכיוצא בה שצריך להשקותה תדיר ואם לא ישקנה תיבש, ומותר להשקותה אפי' ממעיין שיצא מחדש אע"פ שנופלין שפתיו לפעמים ומתקלקל. אבל בית הבעל שהיא שדה שאין צריך להשקותה תמיד, אע"פ שיש בה ריוח אם ישקה אותה שממהרת לבשל פירותיה ופירותיה יותר יפין, הואיל ואינה נפסדת אם לא ישקה אותה לא התירו להשקותה אפילו ממעיין ישן. ולא התירו להשקות בית השלחין אלא על ידי המשכה שממשיכין מי מעיין לשדה, אבל לדלות בכד ובדלי ולהשקות אסור שלא התירו לטרוח טורח יתר אפילו בדבר האבד. וכן לא התירו להשקות ממי הגשמים אפי' על ידי המשכה, הואיל ואינן נובעין הן פוסקין ויבא לדלות בכד.
כשם שהתירו להשקות בית השלחין במועד כך התירו להשקותן בשביעית, שלא אסרה תורה אלא זריעה וזמירה קצירה ובצירה, שנ' [ויקרא כ"ה] שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור ואת עינבי נזירך לא תבצור, אבל שאר עבודות קרקע אינן אסורין בשנה שביעית אלא מדברי סופרים, ובמקום שיש הפסד כגון שדה בית השלחין התירו חכמים להשקותן, וזריעה ובצירה קצירה וזמירה נאסרו מן התורה בארץ ישראל אפי' בזמן הזה כמבואר בקונטרס הראייות.
אין עושין אמת המים בתחלה במועד אבל מתקנים המקולקלות שאם היתה עמוקה ששה טפחים או יותר ונטממה ונשאר בה [עומק] טפח [מעמידה על ששה טפחי' אבל אם לא נשאר בה עומק טפח] אינו חופר בה כלום, נשאר בה עומק שני טפחים ובא להעמיק (ששה) [חמשה] טפחים ולהעמידה על שבעה טפחים הרי זה [ספק] בתלמוד, וספיקו להקל. בשנה השביעית מותר לעשות האמה לכתחלה, שלא נאסרה אלא עבודת קרקע וזו אינה עבודת קרקע. מתקנין קילקולי המים שברשות הרבים במועד, וחוטטין אותן ושפין את סדקיהן, אבל לא חופרין אותן לעשות להן בורות לכתחלה, והוא שאין רבים צריכין להן, [אבל] אם היו רבים צריכין להם במועד חופרין אותן לכתחלה (ולא) [ו]סדין אותן בסיד. בורות שיחין ומערות שליחיד, אם אין יחיד צריך להם במועד כונסין מים לתוכן אבל לא חוטטין אותן ולא שפין את סדקיהן, ואם היה צריך להם במועד חוטטין אותן ושפין את סדקיהן, אבל אין חופרין אותן לכתחילה ולא סדין אותן בסיד.
חוטטין הנהרות במועד ועושין כל צרכי הרבים, ושלוחי בית דין יוצאין לתקן את הדרכים ואת הרחובות ואת האסטרטות ולמוד את המקוואות, וכל מקוה שאין בו מים ארבעים סאה מרגילין בו ארבעים סאה, ואם לא יצאו ותקנו הדרכים כל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום, שנ' [דברים י"ט] והיה עליך דמים. ויוצאין שלוחי בית דין על הכלאים במועד, וכל שדה שהיו מוצאין בה כלאים שהיה בה ממין אחר רובע הקב לסאה היו מפקירין אותה, שהפקר בית דין הפקר, ומראש חודש אדר היו מתרין בהן ומכריזין שכל מי שיש לו כלאים בשדהו יעקור אותו.
<h2>דף ג.</h2>
המ[ק]שקש תחת הזתים שנתן עפר על גבי השרשים, אם הוא עושה להברות האילנות ולהשביחן הרי זו עבודת קרקע ואסורה בשביעית בארץ ישראל, שהשביעי' נוהגת שם, אבל אם הוא עושה כדי לסתום הבקעים שלא ייבשו השרשים מותר. עושין עוגיות לגפנים כדי למלאתם מים בשביעית, שאין זו עבודת קרקע אלא כאדם שעושה בור בתוך שדהו לקבץ שם מים להשקות שדהו כשראוי להשקותה. וכן ממלאין הבקעים מים ומרביצין שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית, ואין עושין עוגיות לגפנים במועד, ואם היו ישנים ובא לתקנם מותר.
<h2>דף ד.</h2>
נהרות המושכין מן האגמים אע"פ שהן ממי הגשמים, הואיל ואינן עשויין לפסוק הרי הן כמעיינות ומשקין מהן בית השלחין במועד. בריכות שנתמלאו מים מערב יום טוב אע"פ שהזמינום לכך אסור להשקות מהן במועד שהרי עתידים לפסוק, ואם היתה אמת [המים] הנמשכת מן הנהר עוברת ביניהן מותר להשקות מהן, שאפי' אם יפסקו מי הבריכות יכול להשקות מן האמה, ואם אינו מספיק ביום אחד ישקה בשנים או בשלשה ימי', ואין חוששין שמא ידלה ממי הבריכות בכד. בית השלחין שהיתה שותה מן המעיין והיו מימיה נוטפין לבריכה העומדת למטה ממנה, מותר להשקות מאותה הבריכה בית השלחין אחרת שהרי המעיין הראשון אינו פוסק והמים נוטפין לבריכה תמיד. אפילו ערוגה אחת שחצייה גבוה וחצייה נמוך לא ידלה ממקום נמוך וישקה למקום הגבוה שאין משקין אלא על ידי המשכה. ירקות שהיה רוצה להשקותן כדי לאוכלן במועד מותר לדלות בדלי ולהשקותן, ואם הוא משקה אותן כדי ליפותן ולהשביחן אסור, והעושה בזדון משמתין אותו כמו שמשמתין כל העובר על דברי חכמים.
<h2>דף ד:</h2>
עושה אדם את זבלו אוצר בשביעית ואין חוששין מפני שנראה במזבל שדהו, שהרי מקבצו במקום אחד.
<h2>דף ה.</h2>
וכן מציינין את הקברות שאינן ידועות לכל במועד (שמייסדין) [שמסיידין] אותן בסיד להיות סימן לעוברי דרכים שייזהרו מהן העוסקין בטהרות שהיו בארץ ישראל, שלא יפסידו טהרותיהן.
<h2>דף ו:</h2>
מושכין מים מאילן לאילן, כגון אילנות שלאתרוגים או נטיעות שצריך להשקותן תמיד כבית השלחין, אבל לא ישקה את כל השדה שאין בה הפסד אם לא ישקנה, ואם היתה שדה מטוננת מותר להשקותה, שהרי מתוך לחותה אם לא ישקה אותה תיבש, וכן זרעים ששתו לפני המועד מותר להשקותן במועד, שאם לא ישקה אותן ייבשו, ואם לא שתו מלפני המועד אסור להשקותן במועד. כללו שלדבר כל שיש בו הפסד מותר להשקותו, וכל שאין בו הפסד ורוצה להשקותו כדי ליפותו ולהשביחו אסור. שדה שאינה זרועה ומרביצין אותה במים תמיד כדי לזורעה אסור להרביצה במועד, אע"פ שהוא מפסיד ההרבצה שעשה קודם המועד, הואיל ואין בה זירעונים אין זה הפסד, שהרי יכול לחזור ולהרביצה כל מה שירצה אחר המועד, ואינו אלא כמאחר פירותיו ומניח הריוח והשבח שהיה יכול להשביחו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
צדין את האישות ואת העכברים במועד משדה האילן כדרכו, שחופר גומא ותולה בה מצודה כדי לצודן, לפי שהן חופרין תחת הקרקע ומחריבין שרשי האילנות, ומשדה הלבן שלא כדרכו שהוא (מכה) [נועץ] (ב)שפוד ומכה בקורדום ומרדד עפר תחתיהן שאינן יכולין להלך בעפר תוחח, ואפי' בשדה לבן הסמוכה לשדה אילנות אין צדין בה אלא שלא כדרכן במבואר בקונטרס הראייות. וכן צדין אותן בשביעית כדרכו. וכן מחריבין חורי נמלים במועד, שמביא עפר מחור זה ונותן לתוך חור זה וחונקין זה את זה, והוא שהיה נהר מפסיק בין שני החורים ואין שם שום מעבר לעבור מצד זה לצד זה, אבל אם היה שם מעבר לעבור אינן חונקין זה את זה ואסור לטרוח בכך, ואם היו מרוחקין זה מזה פרסה אע"פ שאין מפסיק ביניהן נהר חונקין זה את זה כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף ז.</h2>
כותל גנה שנפל לא יבנה אותו כדרכו במועד, אבל צר בצרור ואינו טח בטיט, או גודל אותו בעשבים ובענפי אילנות, ואם היה כותל חצר בונה אותו כדרכו אבל לא יסתור אותו לכתחלה כדי לבנותו, ואם היה נוטה לרשות הרבים וירא שמא יפול ויסתכנו הרבים סותר אותו לכתחלה ובונה אותו [במועד כדרכו ובשביעית אפי' כותל גינה בונה כדרכו] שלא נאסרה אלא עבודת קרקע, וזו אינה עבודת קרקע.
<h2>דף ח.</h2>
לא (יקלט) [ילקט] אדם עצמות אביו [ואמו] במועד, וכן שאר קרוביו שחייב להתאבל עליהן ואע"פ שהיה רוצה לקוברן אצל אבותיהן, שלא לקלקל שמחת החג, ושאר המתים שאינו חייב להתאבל עליהם אין מפנין אותן במועד ממקום למקום ואפי' ממקום הבזוי למקום המכובד, ואם רצה לקוברן אצל אבותיהם מפנין אותם ואפילו ממקום המכובד למקום הבזוי, וכן החיים אין מפנין דירתן במועד אפי' ממקום הבזוי למקום המכובד, ואם היה דר בבית שלאחרים ורצה לפנות לתוך שלו מותר לפנות אפילו ממקום המכובד למקום הבזוי, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ב ה"ד]. בשאר ימות השנה מותר לפנות המת מקבר לקבר לכבודו שלמת, כגון ממקום הבזוי למקום המכובד כמבואר בקונטרס הראייות, וכן ביארנו בהלכות סנהדרין בפרק נגמר הדין. לא יעורר אדם על מתו ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום, לפי שאין המת משתכח מן הלב [עד] שלשים יום ונמצא שלבו דואג מאותו ההספד שלשים יום.
<h2>דף ח:</h2>
אין חופרין כוכין וקברות במועד אבל מחנכין אותן, שאם היה הכוך קצר מאריך ומרחיב בו. ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא כשעושה אותו לצורך החי להזמינו לו כשימות, אבל אם הוא עושה אותו לצורך המת אפי' ביום טוב שיני מותר לחפור לו קבר. ועושין נברכת במועד, שהוא גומא שעושין [בחצר] להתקבץ בו המים. ומנסרין נסרים לעשות ארון עם המת בחצר, אבל [לא] ברשות הרבים ולא בחצר אחרת שאין המת שם, ואם היה אדם מפורסם שהיה מגדולי הדור עושין לו ארון אפילו בשוק, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ד]. ועושין כל צרכי המת במועד, גוזזין לו שערו ומכבסין את כסותו.
אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות, ולא מיבמין מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, והתורה אמרה [דברים ט"ז] ושמחת בחגך ולא באשתך, ועוד אין מערבין שמחה בשמחה, אבל מחזיר הוא את גרושתו, וכולן מותר' לישא ערב הרגל, ומארסין נשים במועד אבל אין עושין סעודת אירוסין במועד כמו שמבואר בפרק אחרון [י"ח ע"ב].
עושה אשה תכשיטיה במועד, כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פניה, וכן מעברת סכין על פניה שלמטה, וכן סדה איבריה בסיד כדי להשיר את השיער ואע"פ שאינה יכולה לקלפו עד לאחר המועד, ואפי' אשה זקינה עושה תכשיטיה כילדה.
ההדיוט תופר כדרכו, והאומן צריך לשנות שמפזר התפירות ואינו סומכן זו לזו, או עושה אותן אחת עולה ואחת יורדת. ונראה בעיניי שאפי' בתפירת מנעלים וסנדלים צריך האומן לשנות כמבואר בקונטרס הראייות, וכן הוא בתלמוד ארץ ישראל [ה"ח]. אי זה הוא הדיוט שמותר לתפור כדרכו כל שאינו יכול לכוין אימרא בשפת חלוקו. מסרגין את המטות במועד, שמסרג [בה] החבלים שתי וערב, אבל אין מפשילין חבלים לכתחלה.
<h2>דף ט.</h2>
תלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך להפטר ממנו פעם אחרת.
<h2>דף י.</h2>
מעמידין תנור וכיריים במועד, ובמועד שלחג הסוכו' מותר לבנות תנור לכתחלה, לפי שהן ימי החמה ומתייבש וראוי להשתמש בו במועד, אבל במועד שלפסח אין בונין אותו לכתחלה שאינו ראוי להתנגב ואין ראוי להשתמש בו בחג. ומותר לנקר הריחיים במועד בין חדשים בין ישנים, וכן מותר לעשות בהן הנקב שהוא בעליונה. וכן מותר לבנות אמת הריחיים והריחיים עצמן, ולבנות אורוות הסוסים וכן רפת בקר.
<h2>דף י:</h2>
וכן מותר לבנות אצטבא בחצירו, ומותר ליטול צפרניים לחמור שלרחיים וכל שכן לחמור שרוכב עליו, וכן מותר לסרוק הסוס, וכן מותר להקיז דם לבהמה, ואין מונעין ממנה רפואה במועד. אסור לקמט בתי ידיים במועד לפי שהוא מעשה אומן. ומותר לכסכס הבגדים הדקים שמשפשפין אותן בידיים להוציא ליבונן שזה מעשה הדיוט הוא. המסלק גבשושייות מן הקרקע והמשוה את הגומות, אם הוא מתכוין לעשותו גורן, כגון שמניח עפר גבשושית במקומן וממלא הגומות מעפר שלסביבותיהן הרי זה מותר, אבל אם הוא מתכוין להשוות הקרקע שתהא נוחה לזריעה, כגון שנותן עפר הגבשושית בגומות הרי זה אסור. וכל המלקט עצים מעל פני השדה אם הוא עושה לצורך העצים כגון שמלקט הגדולים ומניח הקטנים הרי זה מותר, אבל אם הוא עושה לנקות שדהו שהוא מלקט גדולים וקטנים הרי זה אסור.
וכן העושה דרך לשדהו ליכנס בו מי נהר, אם הוא עושה כדי שיכנסו הדגים וישארו בשדהו, כגון שעושה דרך למים שיכנסו מצד זה ויצאו מצד זה הרי זה מותר, אבל אם הוא עושה להשקות שדהו שעושה דרך למים ליכנס ואין עושה דרך לצאת הרי זה אסור. וכן הקוצץ ענפי אילנות, אם הוא עושה להאכיל לבהמתו, כגון שנוטלן כולן מצד אחד הרי זה מותר, ואם הוא עושה לצורך האילן שנוטלן מצד זה ומצד זה לפי צורך האילן הרי זה אסור. תמרים שאינן מתבשלין באילן ומלקטין אותן ומוצצין מימיהן כדי שלא יירקבו, מותר למוץ אותן במועד לפי שהוא דבר האבד.
אסור לעשות פרקמטייא במועד ואפילו כל שהיא, ובדבר האבד מותר, כגון שהיו סוחרים המזומנים ללכת שאם לא ימכור להם הפרגמטייא שוב לא יוכל למוכרה באותן הדמים, וכן אם היה צריך לקנות מהן פרגמטייא, ואם לא [יקנה] עכשיו לא ימצא [לקנות] באותן הדמים וצריך לקנות ביותר ויש לו הפסד, הרי זה מותר לקנות מהן כמבואר בקונטרס הראייות, וכך היא בתלמוד ארץ ישראל [פ"ב ה"ג]. המלוה מעות לבני עיר אחרת, אם אינם נמצאים לו בשאר הימים אלא במועד מותר לילך עמהם במועד. ונראה בעיניי שאם היתה לו מלוה על פה ביד גוים מותר לילך עמהם במועד אע"פ שנמצאין תמיד, מפני שהוא כמציל מידם כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף יא.</h2>
אסור לעשות רשתות שצדים דגים בהן במועד לפי שהן מעשה אומן אבל שאר מצודות שאין בהן מעשה אומן מותר לעשותן. מותר לעשות נפה וכברה במועד, שהרי לצורך המועד הן ואי אפשר בלא להן.
עושין מעקה לגג ולמרפסת במועד מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן, כיצד צר בצרור ואינו טח בטיט, או עושין מחיצתן בעשבים וענפי אילנות. ושפין סדקי הגג במועד ומעגילין אותן ביד וברגל אע"פ שעושין אותן כעין כלי האומנות, ובכלי האומנות עצמן אסור. הצנור שלדלת הסובב על הציר שנשבר, וכן הקורה שהדלת שוקף בה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד, ואע"פ שמכה בפטיש שאם לא יתקן אותם שמא יכנסו הגנבים בביתו, וכל דבר שיש בו הפסד מתקנו כדרכו ואין צריך לשנות בו, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. כבשים שהוא יכול לאכל מהן במועד כובשן במועד, ואם לאו אינו כובשן שאסור לו לטרוח לצורך החול. הדגים מותר לכובשן במועד, שיכול לוכל מהן במועד על ידי רוב סחיטות ורוב עצירות. ליקט ירקות בערב הרגל ואם לא יעשה אותן הכבשים במועד יאבדו הרי זה מותר לכובשן במועד אע"פ שאינו יכול לאכל מהן במועד, אבל ללקטן במועד כדי לכובשן אסור הואיל ואינו יכול לאכל מהן במועד, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"א ה"י]. ואם ליקטן לאכילה ונשתיירו מהן הואיל והן אובדין מותר לכובשן.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך את זיתיו וטחן אותן בבית הבד לפני הרגל ואירעו אבל או אונס, או שהטעוהו פועליו ולא יכול לגמור מלאכתן במועד כדרכו, שאם לא יגמור מלאכתן יאבד השמן שבהן, ובדבר האבד אין צריך לשנות.
אפילו מלאכה האבדה לא התירו לאבל לעשותה בימי אבלו אלא על ידי אחרים, כגון מי שהפך זתיו בבית הבד, או שהיה יינו בתוך הבור, או שהיה פשתנו במשרה, או שהיה צמרו ביורה ואם לא יגמור מלאכתן הן אובדין הרי אילו עושין אותן על ידי אחרים, ואם לא היה דבר האבד אפילו על ידי אחרים אסור כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלמעלה. וכן מרביצין אחרים שדהו שלאבל (משהגיע) [משתגיע] עונת המים שלו, שאם לא ירביץ [אותו] בעונתו הרי שאר העונות הם שלאחרים שמשקין בהן שדותיהן, ונמצא שדהו שלזה מתייבש. היו לו זיתיו להפוך ואין שם אומן [לעשות מלאכה] אלא הוא, עושה אותה הוא בעצמו בצניעה, הואיל והוא דבר האבד ואין שם אומן אחר. וכן אם היה ספר לרבים או בלן לרבים והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה בצניעה. האריסין שהיה אצלם שדה האבל באריסות, או שהיה אצלם בקבלנות או בחכרנות קודם אבלו, הרי אילו יעשו מלאכתן בשדה האבל, שאין להם לאבד מלאכתן מפני אבלו שלזה.
היו האבלים חמרים או גמלים או ספנים, הרי אילו [לא] יעשו מלאכת אחרים בבהמותיהם או בספינותיהם, ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים מקודם לכן הרי אילו יעשו. וכן אם שתף בהמותיו עם אחרים לעשות בהן מלאכה בשותפות, הרי השותף עושה בהן מלאכתו כבתחלה ואין האבל מעכב על ידו. היתה מלאכת אחרים בידו, בין שהיתה אצלו בקבלנות בין שאינה אצלו בקבלנות הרי זה לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בביתו לא יעשו בבית אחר יעשו, ואם היה שכיר יום בשדה האבל אפי' בעיר אחרת לא יעשו.
<h2>דף יב.</h2>
הנותן לגוי מלאכתו בקבלנות, כגון לבנות לו את ביתו לעדור לו שדהו, הרי זה אסור לעשותה במועד ואפי' חוץ לתחום העיר, שכשם שאסור ישראל לעשות מלאכתו במועד כך אסור לעשותה על ידי גוי, שכל מה שאתה עושה אתה אומר לגוי ועושה וכל שאין אתה עושה אין [אתה] אומר לגוי ועושה. בשבתות ובימ' טובים אם היתה מלאכתו שלישראל חוץ לתחום העיר וגם לא היתה עיר אחרת קרובה שם שאין ישראל יכול לילך שם לא מעיר זו ולא מעיר אחרת, הרי זה מותר שתיעשה מלאכתו על ידי גוי הואיל ונתנה לו בקבלנות קודם שבת ויום טוב, ולא אמר לו לעשותה בשבת או ביום טוב. ואם היתה בתחום העיר או שהיתה סמוכה לעיר אחרת אסור וכבר ביארנו זה בהלכות שבת בפרק ראשון. עשה הגוי מלאכתו שלישראל בשבת או ביום טוב בדבר המפורסם, כגון שבנה ביתו בתוך התחום שהיו מכירין הכל שהיא מלאכת ישראל, או שהיה חוץ לתחום וסייע הוא או עבדו לגוי שהמציאו לו בערב שבת, מה שיבנה בשבת הרי זה אסור להכנס ולהשתמש בו בין הוא בין ישראל אחר אסור. מקבלין קבולת במועד לעשותה אחר המועד, ובלבד שלא ישקול למסור לו מלאכתו במשקל ולא ימדוד ולא ימנה כדרך שהוא עושה בחול.
האומנים העושים שולחנות בביתו שלראש הגלות ואוכלין על שולחנו, מותרין לעשותן במועד אע"פ שאינן צריכין לו כל כך, שיש לו שולחנות אחרים, הואיל ואין נוטלין מהן שכר, אלא שאוכלין על שולחנו הרי הן כעושין לצורך עצמן להשתמש בהן במועד כמבואר בקונטרס הראייות.
אין מרביעין בהמות בחולו שלמועד אבל מכניסין אותן למרבק והן נרבעין מאיליהן, וחמורה שתבעה מרביעין אותה כדי שלא תצטנן. אין מדיירין שדה בחולו שלמועד להביא שם דיר שלצאן כדי לזבל שדהו, ואם באו מאיליהן לצורך הבהמות מותר, ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להם שומר כדי להביא אותן לשדהו כדי לזבלו. היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע. שהשכיר הרועה עד שבע שנים להביא צאנו לדייר שדהו מסייעין אותן ומוסרין להן שומר לשמור הצאן, ובשבת מוסרין להן שומר בטובה, שמחזיק לו טובה ואינו נותן לו שכר, וביום טוב מוסרין לו שומר אפי' במזונות ובחולו שלמועד אפי' בשכר, כמבואר בקונטרס הראייות.
וכן מי שהיה יינו בתוך הבור לפני הרגל ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועליו, הרי זה מעלה אותו מן הבור במועד ונותנו בחבייות וגף אותן במגופות כדרכו. וכן חבייות שלשכר מותר לגופן במועד, שאם לא יגוף אותן יש בו הפסד. זופתין את החבייות כדי שלא יפסד יינן, בין חבייות גדולות שטרחן מרובה והפסדן מרובה, בין קטנות שטרחן מועט והפסדן מועט.
<h2>דף יב:</h2>
תבואה שהגיע זמנה ליקצר במועד מותר לקוצרה במועד, שאם יאחרנה לאחר המועד תפסד כגון שעורים וכיוצא בהן, וקודם המועד לא הגיע זמנה ליקצר. ואם היו חטים וכיוצא בהם שאין בהם הפסד אם יאחר אותם אחר המועד, אסור לקוצרם במועד, ואם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן, שהרי הפסד הוא לו להניח שלו ויבא לקנות מן השוק [ובלבד שלא ידוש בפרות] שהרי רוב פעמים אף בשאר הימים אין דשין בפרות.
טוחנין קמח במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן לצורך המועד והותיר לאחר המועד הרי זה מותר. וכן קוצצין עצים במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור, ואם קצץ והותיר הרי זה מותר. מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים, ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש. הקוצץ דקל ואינו צריך אלא לנסורת שלו אסור, שלא התירו להערים אלא בדבר שאינו ניכר כל כך, אבל זה שאינו צריך אלא דבר מועט ועושה דבר גדול הרי ניכר שלצורך החול הוא עושה. מותר לעקור פשתן במועד שראוי לכסות בו גיגית שלשכר, וכן מותר לעקור כשות ושומשמין, שהכשות ראוי לעשות ממנו שכר, והשומשמין ראוי לאכל הגרעינין שלהן או לעשות מהן שמן. מעשה בחכם אחד שליקט הפרדס שלו במועד לפי שאז הגיע זמנו ולא היה יכול לאחרו יותר, לשנה הבאה איחרו כל העולם פרדסותיהן וליקטום במועד ואע"פ שהיו יכולים ללקטם קודם המועד, והפקיר אותו החכם הפרדס שלו באותה שנה לפי שלמדו ממנו העם קלקול.
מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ובלבד שיכניסם בצניעה לתוך ביתו. היה לו להכניס (פירות) [קורות] וכיוצא בהם (שהיה) [שהם] משא כבד מוטב שיכניסם ביום ואל יכניסם בלילה, לפי שבלילה צריכים אבוקות ורוב בני אדם ויש פרסום לדבר [בלילה] יותר מן היום. שולה אדם פשתנו מן המשרה בשביל שלא יאבד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, וכל המכוין מלאכתו במועד בדבר האבד שהיה יכול לעשותו קודם המועד [וכיון לעשותה במועד] הרי זו תיאבד. [ו]נראה בעיניי שאין מאבדין אותה בידים, אלא שלא יתעסק בה במועד ואע"פ שהיא אובדת, אבל לאחר המועד מותר להתעסק בה כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף יג.</h2>
כיוון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו אחריו, אלא בנו מתעסק בה במועד שלא תאבד.
אין לוקחין בתים ואבני' [ועבדים] ובהמ' אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה לאכל, ואע"פ שהלוקח אינו צריך להם במועד. וכן הפועל שאין לו מה יאכל מותר להשתכר במועד בכל פעולה אע"פ שאינה צריכה לצורך המועד. ונראה בעיניי שכל פעולה שהיא לצורך המועד מותר להשתכר בה אפילו פועל שיש לו מה יאכל כמבואר בקונטרס הראייות. ונראה בעיניי שלוקחין מן הגוי בתים שדות וכרמים בהמה עבדים ושפחות במועד, אע"פ שאינן לצורך המועד מפני שהוא כמציל מידם כמו שמבואר בתוספתא [פ"א ה"ח].
אין מפנין מבית לבית במועד, ואם היו שתיהן בחצר אחת או שהיה מפנה דירתו מן הבית לחצר מותר.
<h2>דף יג:</h2>
מביאין כלים מבית האומן, כגון כד מבית הכדר וכוסות מבית הזגג שהן לצורך המועד, אבל לא צמר מבית הצבע, וכן שאר כלים שאינן לצורך המועד אין מביאין אותן מבית האומן במועד, ואם אין לו מה יאכל נותן לו שכרו ומניחן אצלו, ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו, ואם חושש לו שמא יגנבו מביאן בצניעה בתוך ביתו. מחפין את הקציעות בקש.
מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצניעה לצורך המועד. צדי חייה עופות ודגים צדין בצניעה לצורך המועד. דשושי חילקא טירגיס וטיסני שכותשין את התבואה דקה לעשות ממנה דייסא, הרי אילו דוששין בצניעה לצורך המועד. חנות הפתוחה לסטיו פותח ונועל כדרכו, היתה פתוחה לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת, ובערב יום טוב האחורן שלחג מוציא ומעטר את השוק בפירות מפני כבוד יום טוב האחרון שלחג, במה דברים אמורים במוכרי פירות, אבל במוכרי תבלין מוכרין בשוק כדרכן כל ימי המועד.
אילו מגלחין במועד, הבא ממדינת הים ומבית השביה ומבית האסורים, הואיל ולא היה [להן] פנאי לגלח קודם הרגל מותרין לגלח במועד, ואם היה להם פנאי לגלח קודם הרגל ולא גלחו אסורין. וכן מנודה שהתירו לו חכמים נידויו, ולא היה יכול לגלח קודם הרגל מפני נידויו הרי זה מגלח במועד, וכן מי שנדר שלא לגלח והתירו לו נדרו במועד מגלח במועד, ושאר כל אדם אסורין לגלח במועד שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין. הבא ממדינת הים שיצא לשוט בארץ אין מגלח במועד, הואיל ולא יצא לא לצורך מזונות ולא לצורך ריוח אינו דומה לאנוס. מי שאבדה לו אבדה ערב הרגל ונאנס ולא יכול [לגלח] אסור לגלח במועד, שאין אונסו ניכר לרבים, ואם היה אומן ספר המספר לרבים שמכירין הרבים באונסו הרי זה [ספק בתלמוד] [ו]ספיקו להקל ומגלח במועד.
ישב לגלח ואמרו לו מת אביו הרי זה משלים את ראשו, אחד המגלח ואחד המתגלח, וזה [מבואר] בתלמוד ארץ ישראל בפרק יציאות שבת [ה"ב].
אילו מכבסין במועד, הבא ממדינת הים, ומבית השביה, ומבית האסורים, ומנודה שהתירו לו חכמים נידויו, ומי שנדר שלא לכבס והתירו לו נדרו במועד הואיל ולא היו יכולין לכבס קודם המוע' מותרין לכבס במועד, ושאר כל אדם אסורין. וכבר ביארנו בהלכות תענית בעניין תשעה באב, שלא נאסר הכיבוס אלא לבני ארץ ישראל אבל לבני בבל לא נאסר אלא הגיהוץ, וכך הוא הגיהוץ שלבבל ושלשאר ארצות בכל מקום כמו כיבוס שלארץ ישראל.
<h2>דף יד.</h2>
מטפחות הידים ומטפחות הספגים שמסתפגים בהם במרחץ ומטפחות הספרים מותר לכבסן במועד ואפי' אם היו משאר בגדים. וכן הזבים והזבות והנדות והיולדות והעולות מטומאה לטהרה מותרי' לכבס בגדיהן במועד.
<h2>דף יד:</h2>
קטן מותר לגלח במועד, בין שנולד במועד בין שנולד קודם המועד, כשם שמותר לגלח בימי אבלו שאין אבלות לקטן כך מותר לגלח במועד.
דנין דיני ממונות במועד, ואם אינו שומע לדברי חכמים משמתין אותו ונוהג נידויו ברגל. מצורע שנאמר בו [ויקרא י"ג] בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע נוהג צרעת[ו] ברגל וטעון פריעה ופרימה, והאבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנ' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך. חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולאיצטליתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל לכל אדם כמו שמבואר בפרק ראשון [נ"ז ע"ב].
<h2>דף טו.</h2>
המצורע והמנודה הרי הן מרוחקין ומובדלין מן הבריות, זה מפני טומאתו, וזה מפני שריחקוהו חכמים, וממעטין בדבריהם כדרך שהאבלים עושים, ואסורין מלספר ומלכבס, והמנודה אסור בנעילת הסנדל כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ראשון שלתענייות, וכן ביאר מז"ה.
מנודה שונה ושונין לו, נשכר ונשכרין לו, (מחורם) [מוחרם] לא שונה ולא שונין לו, לא נשכר ולא נשכרין לו אבל שונה הוא לעצמו שלא יפסיד תלמודו, ועושה לו חנות קטנה בשביל פרנסתו כגון מקום שמוכרים שם המים ומשתכרין דבר מועט וכן כל כיוצא בזה. מנודה שמת בנידויו בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו שנראה כעין סקילה, שכל המנודה ומת בנידויו בית [דין] סוקלין את ארונו.
וכן חייב בכפיית המטה, ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו, ואפילו יש לו עשר מטות בעשר מקומות כופה את כולן, ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן כולן כופין כל מטותיהן, ואם היתה מטה המיוחדת לכלים אינו צריך לכפותה. דרגש שהיא מטה שהיא מסורגת בחבלים, אלא יש עור באמצעה המחובר לה על ידי לולאות וקרסים אין צריך לכפותו אלא מתיר את קרביטיו והוא נופל מאיליו. מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודייה, אפי' היה האבל (יושב) [ישן] על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו עד שיכוף מטתו וישכב עליה.
<h2>דף טו:</h2>
אבל נוהג אבלותו שבעת ימים, שנ' [בראשית נ'] ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ואילו דברים שאבל אסור בהם כל שבעה, אסור במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, וחייב בעטיפת הראש, (אבל) [וכל] עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאל אינה עטיפה שעוטף ראשו עם זקנו.
<h2>דף טז.</h2>
כשמנדין בית דין את האדם פורטין חטאיו בציבור, והציבור בדלין ממנו שלא לוכל עמו, ושלא לישא וליתן עמו, ושלא לישב בארבע אמות שלו, ושלא לדבר עמו כשאר בני אדם אלא לצורך גדול כמו שמדבר עם האבלים, כמבואר בקונטרס הראייות, ואם הוצרכו לנדות האוכל והשותה עמו והיושב בארבע אמותיו מנדין, ואם הוצרכו להפקיר נכסיו מפקירין, שנ' [עזרא י'] כל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והסגנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. וכן מריבין עמו ומכין אותו ותולשין שערו ומשביעין אותו שלא יעשה דבר זה אם הוצרכו לכך, שנ' [ירמיה י"ג] ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים. ובסדר יומא אומר בפרק ראשון [י"ח ע"ב] שהיו משביעין כהן גדול שלא ישנה סדר העבודה ביום הכפורים, שלא לנהוג כמנהג הצדוקים בעבודת הקטרת הנעשה לפניי לפנים. וכן כופתין אותן ואוסרין אותן ועושין להם הרדפה, שנ' [עזרא ז'] הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין. ומנדין אותו לאלתר כשהוא מורד בדברי חכמים, ואם עמד במרדו שונין לנדותו לאחר שלשים ומחרימין אותו לאחר ששים. ונראה בעיניי שאם ראו בית דין להחרימו לאלתר כדי לעשות סייג לתורה עושין כפי ראות עיניהן.
היו באין לנדותו על תביעת ממון קובעין לו זמן אחר זמן, ומזמינין אותו לדין ביום שיני שיבא לדין עם פלוני לפני בית דין פלוני, ואם לא [בא] ביום שיני מזמנין אותו ביום חמישי, ואם לא [בא] ביום חמישי מזמנין אותו ביום שיני, ימים שבתי דינן יושבין בהן, ואם לא בא ביום שיני למחר כותבין עליו שטר שמתא כמו שביארנו בהלכות נזקין בפרק הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ג ע"א]. ואם פוקר בדברי חכמים שמבזה אותם ומורד בדבריהם מנדין אותו לאלתר, ואפי' תלמיד שנדה לכבודו בעבור שהיה מבזה אותו נידוייו נידוי.
מנודה לרב מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב שאין רבו חייב לחוש על נידויו, אבל כל העם חוששין לנידויו. מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו. מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא. בד"א כשנידוהו לכבוד עצמן, אבל אם נידוהו לכבוד שמים אפי' תלמיד קטן שנידה נוהגין [בו] כל ישראל נידויו, ואפי' במקום רבו יכול התלמיד לנדות כמו שמבואר בפרק ראשון שלנדרים [ח' ע"ב]. ואם בא להפרישו מן האיסור שהיה עסוק בו באותה שעה אפי' בפני רבו יכול לנדות כמו שמבואר בעירובין בפרק הדר [עירובין ס"ג ע"א], ויחיד מומחה יכול להתיר הנידוי כמו שמבואר בפרק ראשון שלנדרים. ונראה בעיניי שהמנודה אין נוהגין בו נידוי אלא כשנדוהו בשמו ואומרין פלוני יהא בנידוי על שעשה דבר פלוני שצריכין לפרוט חטאיו, ואם נדו בכלל ואמרו כל העושה כך וכך יהא בנידוי ועבר שום אדם, צריכין בית דין לנדותו בפירוש ולנהוג בו מנהג מנודה, וכשיחזור בו מתירין לו נידויו, אבל אם לא ינדו אותו בפירוש אין נוהגין בו מנהג מנודה ואין צריך להתיר נידויו כשיחזור בו כמבואר בקונטרס הראייות.
שלשה תלמידים שנידו אדם אחד ומת אחד מהם, אע"פ שהתירו השנים חלקם אינו מותר עד שיימנה עמהם שלישי אחר ויתירו לו, הואיל ומת המנדה צריכין להתיר לו שלשה. ושלשה שנידו והלכו להם (יכול) [יכולין] לבוא שלשה תלמידים אחרים להתיר לו אם שב מרשעו או מסרבנותו שנידוהו עליו, ואפי' בשעה שנידוהו אם ישוב יכולין להתיר לו, אבל צריך לנהוג נידוי בעצמו עד שבעה ימים אע"פ שהתירו לו בתוך שבעה כמבואר בקונטרס הראייות. תלמיד שנדה לכבודו, אין מתירין עד שיפייס התלמיד וימחול לו ויתרצה להתיר לו. מי שנידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, נידוהו שלא בפניו מתירין לו אפי' שלא בפניו, וזה מבואר בנדרים בפרק ראשון [ז' ע"ב].
אין נידוי פחות משלשים יום, ואין נזיפה פחותה משבעה ימים שנ' [במדבר י"ב] ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ואי זו היא נזיפה שכעס עליו החכם וגער בו והרי הוא כנזוף בפניו, במה דברים אמורים בחכמי ארץ ישראל שהם מסומכין, אבל בבבל מקומות שבחוצה לארץ שאין שם סמיכה נידוי שלהם שבעה ונזיפה יום אחד. ומעשה באשה אחת שהיתה יושבת בשביל [הרבים] ופושטת רגליה ועבר חכם אחד ולא נכנעה מפניו, ואמר כמה היא חצופה זאת האשה והורו לה לנהוג נזיפה בעצמה יום אחד, הואיל ולא נדה אותה אלא שכעס עליה, ונזיפת הנשיא שלשים יום.
<h2>דף יז.</h2>
תלמיד חכם עושה דין לעצמו בדבר הפסוק לו, שאם היה חבירו חייב [ליתן] לו ממון ויש [לו] שטר או עדים ואין ספק בדבר יכול לכופו כמו שבית דין כופין אותו. תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו אם היה ראוי להתיר לו. ויש מן החכמים שהיה נוהג מדת חסידות, ואם היה רואה שנתחייב חכם נידוי היה מנדה עצמו תחלה ואחר כך היה מנדה אותו החכם, וכשהיה נכנס לביתו היה מתיר לאותו חכם ואחר כך מתיר לעצמו. ויש שהיה נוהג לומר כשהיה עולה למטתו שרי ליה מחול ליה כל מי שציערני, שלא תעלה עמו קללת חבירו על מטתו כמו שמבואר בפרק בני העיר [מגילה כ"ח ע"א].
תלמיד חכם שנוהג ביראת שמים וכדרך תלמידי חכמים, אם ראית שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום [בידוע] שעשה תשובה, ואם נטל ממון מחבירו אין מחזיקין אותו בתשובה עד שיחזיר הממון לבעליו כמו שמבואר בפרק מי שמתו [ברכות י"ט ע"א]. היו שמועותיו שלחכם רעות משמתין אותו בפרהסייא שלא יתחלל שם שמים על ידו, ואע"פ שצריכין ללמוד ממנו תורה הואיל ואינו נוהג כשורה אין לומדים ממנו תורה, שנ' [מלאכי ב'] כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים וי[ת]כסה שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסייא, והואיל ומכניע עצמו כל כך בידוע שאין לבו חפץ לחטוא, וכבר ביארנו זה בקידושין בסוף פרק ראשון [מ' ע"א].
אפילו העובר על איסור מדברי סופרים חייב נידוי, וכל שכן על איסור מדברי תורה, ומעשה באחד שהיה מכה בנו הגדול ונידתו שפחתו שלבית רבינו הקדוש מפני שהוא עובר על [ויקרא י"ט] ולפני עור לא תתן מכשול שהוא גורם שמחציף פניו כנגדו. וכן המרבה על הרבים לחלוק מנדין אותו מפני שמרבה מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות. וכן המספר אחר מטתן שלתלמידי חכמי' שמספרין בגנותן אחר מיתתן מנדין אותן. וכן המגיס דעתו כלפי למעלה שנשבע להתפלל עד שיעשו מן השמים רצונו ומגיס דעתו כאדם השואל שאלה מחבירו. וכן המזלזל בנטילת ידים וכן בשאר איסורין שהן מדברי סופרים מנדין אותו מפני שמזלזל בדברי חכמים וכל זה מבואר בפרק מי שמתו [ברכות י"ט ע"א]. המבזה שליח בית דין מכין אותו (מכין אותו) מכת מרדות. וכן מי שמשהא עליו השמתא ששימתו אותו חכמים שלשים יום, ואינו בא ותובע השמתא שלו שיתפייס עמהן ויתירו לו מכין אותו מכת מרדות כמו שמבואר ביבמות בפרק רבן גמליאל [נ"ב ע"א], וביארתיו שם בקונטרס הראייות. קללת חכם אפילו על חנם היא באה, ואפילו על תנאי היא באה, ונידוי על תנאי אפילו מעצמו צריך הפרה, כעין שאמר יהודה [בראשית מ"ג] אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים, ואמרו חכמים שהוצרך יהודה להתיר לו נידויו אע"פ שקיים תנאו, שאם לא קיים תנאו אינו ראוי להתיר לו עד שירצה מי שחטא לו, ועניין זה בפרק אילו הגולין [מכות י"א ע"ב].
המנודה מפי אדם גדול אע"פ ששב מרשעו וראוי להתיר לו אין מתירין לו עד שימצא אדם גדול כיוצא בו, ואם אינו מוצא כיוצא בו ילך אצל הנשיא ויתיר לו, וכן אם נידהו אחד ואינו יודע מי הוא ילך אצל הנשיא ויתיר לו, שמא היה המנדה אדם גדול שאינו נמצא כיוצא בו. ומעשה בחכם אחד שהיה שומר פרדס אחד בא אדם אחד והיה אוכל מן התאנים, קרא לו בקולו ולא השגיח בו, אמ' לו יהיה בשמתא, השיב לו אדרבא יהיה הוא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך, הלך החכם ושאל לבית המדרש, ואמרו לו שלו נידוי שלך אינו נידוי שהיה לך לתבוע ממ[ו]נך והיה נותן לך ולא לנדותו, הואיל ונדיתה אותו שלא כדין נתחייבת נידוי, ותלך אצלו שיתיר לך, ואם אינך מכירו תלך אצל הנשיא שיתיר לך. תלמיד חכם שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא, שנ' [הושע ד'] וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו בלילה, אלא מלקין אותו ואין מנדין אותו שהנידוי הוא דבר חמור, ועל זה נקרא שמתא כלומר שם מיתה או שממה יהיה, שכל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני.
נידוהו בחלומו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתיר לו את נידויו, ואם אינו מוצא ששונין הלכות ימצא עשרה שמקשין על ההלכות, אע"פ שאינן יודעין לשנות הלכות, ואם אינו מוצא אותן הולך ויושב בפרשת דרכים ונותן שלום לעוברי דרכים עד שיימצאו עשרה ששונין הלכות שמשיבין לו שלום, ואפי' אם הוא יודע מי שנידהו בחלום לא די לו בהתרתו שמא מן השמים מינו אותו שליח לנדות ולא מינוהו להתיר, ואע"פ שהתירו לו נידויו בחלום חוששין שמא מה שהתירו לו דברים בטלים הם, שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, וצריך להתיר לו נידויו כמו שביארנו וזה מבואר בנדרים בפרק ראשון [ח' ע"א].
<h2>דף יז:</h2>
היה יום שביעי שהוא ערב הרגל שבת, הואיל ואינו יכול לגלח בו מגלח בתוך הרגל בחולו שלמועד. קבר מתו ששה ימים לפני הרגל נוהג כל דרכי אבלות כל ששה עד הערב, ואסור בגיהוץ ובתספורת עד שלשים יום מיום הקבורה.
אבל שתכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל [בתער אבל לא] במספריים, ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול, ואם היה אנוס ולא היה יכול לגלח קודם אבלו כגון שיצא מבית האסורים או מבית השביה, (וכל) [וכן כל] אילו האנוסים שהתירו לגלח [במועד מותרין לגלח] בימי אבלן ואפי' במספריים, והוא שתכפוהו אבליו, אבל אם לא תכפוהו אבליו אסור. וכשם שאסור לגלח כך אסור ליטול צפרניים בימי אבלו בכלי, אבל בידיו ובשיניו מותר בין שליד בין שלרגל. וכן מותר לגלח שפה המעכבת בימי אבלו, ובעל הלכות גדולות אמר שלא התירו אלא בתוך שלשים אבל בתוך שבעה אסור. וכן נטילת צפרנים שנאסרה בכלי בתוך שבעה נאסרה, אבל בתוך שלשים מותרת, שנטילת צפרניים בכלי כגילוח שפה המעכבת.
מותר לאדם ליטול צפרניו במועד בין שלידים בין שלרגלים, ומז"ה אומר שאין מותר ליטלן אלא בשיניו או בידיו אבל בכלי אסור. ולי נראה שאפילו בכלי מותר ליטלן במועד כמבואר בקונטרס הראייות, וכך היא שטת רבינו יצחק בפסקיו. והנוטל צפרניו בשיניו אין בהן משום מיאוס.
<h2>דף יח.</h2>
לעולם ייזהר אדם [בדבריו] שלא להוציא קללה מפיו [אפילו] בלא כוונה לפי שברית כרותה לשפתיים.
שלשה דברים נאמרו בצפרנים, קוברן חסיד שורפן צדיק זורקן רשע שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל, ובמקום שאין נשים מצויות [שם] כגון (בבית) [בבתי] המדרשות וכיוצא בהן מותר לזורקן, ואע"פ שמכבדין אותן משם ומשליכין [אותן] ברשו' הרבים הואיל ונשתנו ממקומן אינן מזיקין. שיער השפה מותר להעבירו במועד מזוית לזוית והוא שמעכב את אכילתו, אבל אם אינה מעכבת אסור, ואם היה אסטנס אע"פ שאינה מעכבת הרי היא אצלו כמעכבת.
מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד, אע"פ שכיבסו לפני המועד [צריך לכבסו עוד במועד], ובגדי הקטנים הרי הן כמי שאין לו אלא חלוק אחד כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ב]. כיבוס זה שאסרנו אינו אלא בשאר בגדים כגון בגדי צמר או בגדי צמר גפן וכיוצא בהן שקשה כיבוסן, אבל בגדי פשתן מותר לכבסן [במועד].
<h2>דף יח:</h2>
ואילו כותבין במועד, קידושי נשים כגון מה שאדם פוסק לתת לבתו בשעת קידושין, ומה שאדם פוסק לתת לבנו. וכן כותבין גטי נשים ושוברים, שהאשה המקבלת כתובתה עושה שובר לבעלה. וכן כותבין מתנת שכיב מרע ומתנת בריא, ופרוזבולין שכותבין למי שמוסר שטרותיו לבית דין שלא תשמיטם שנת השמיטה. וכן כותבין אגרות שום, ששמין בית דין נכסי הבעל לאשה בכתובתה, או נכסי לווה למלוה, ואגרות מזון שפוסקין בית דין מזונות לאשה ולבנות, ושטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין שהן הטענות שכותבין בעלי הדינין שבוררין להם הדיינין, וגזירות בית דין שהן פסקי בתי דינין, ואגרות שלרשות שהן אגרות שלשאילת שלום, הרי כל אילו מותרין לכותבן במועד הואיל ומותר לעשותן מותר לכתוב עליהן. וכן כותב אדם חשבונותיו ומחשב יציאותיו במועד כמו שמבואר בתוספתא [פ"ב ה"ד].
אין כותבין שטרי חוב במועד, ואם הלוה אדם לחבירו לצורך המועד ואינו מאמינו בלא השטר כותבין לו שטר במועד, ואם אין לו לסופר מה יאכל כותב שטריו במועד כדי ליטול שכרו, ואע"פ שהוא מאמינו ואינו צריך לשטר זה במועד. וכן אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות כמו שמבוא' בתוספתא [פ"ב ה"ג]. וכן אין כותבין שטרי מקח וממכר שאינן לצורך המועד. אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד, היו צריכין לו במועד כותב תפילין ומזוזות לעצמו לפי שמניחין תפילין במועד, שלא פטר הכתוב אלא שבתות וימים טובים בלבד כמו שביאר מז"ה, ואם רצה למכור לאחרים הצריכין להם במועד כותב ומוכר להם כדי פרנסתו במועד. אין מגיהין אפי' אות אחת ואפי' בספר העזרה. ונראה בעיני שמאחר שהותר אדם לכתוב תפילין ומזוזות לעצמו מותר להגיה לעצמו ספר הצריך לו במועד, או ספר הצריך לרבים כמבואר בקונטרס הראייות. וטווה אדם ציצית לטליתו במועד, וטווה כדרכו ואפילו באבן ובפלך.
<h2>דף יט.</h2>
שבת עולה למניין שבעה, ונוהג בה אבילות בדברים שבצי[נ]עה כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין, ועטיפת הראש שפורס סודר על ראשו בשעה שאין בני [אדם] מצויין אצלו, אבל דברים שבפרהסייא אינו נוהג אבלות. וצריך להחזיר הקרע [שלו] לאחוריו.
הרגלים מפסיקין האבלות שאין אבלות נוהגת בהן, ואם קבר מתו אפי' שעה אחת לפני הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה, ואינו נוהג עוד אבילות לא ברגל ולא אחר הרגל, וראש השנה ויום הכפורים הרי הם כרגלים.
<h2>דף יט:</h2>
קבר מתו שבעה ימים לפני הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים, לפי שמקצת יום שביעי הרי הוא ככולו, וסוף יום שביעי הואיל והוא ערב הרגל עולה לו במקום שלשים ומותר לגלח בו, ואם לא גלח ערב הרגל מגלח אחר הרגל.
אחר שבעה ימים מותר בכל אלה, ואפילו ביום שביעי עצמו הוא מותר אחר שעמדו מנחמים אצלו, לפי שמקצת היום ככולו ואינו חייב עוד בעטיפת הראש ובכפיית המטה.
<h2>דף כ.</h2>
קברו בתחלת הרגל עושה שבעת ימי אבלות אחר הרגל שאין אבלות נוהג ברגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים. ונראה בעיניי שאפי' מלאכה שאינה אבדה נעשית לו על ידי אחרים הואיל ועבר עליו הרגל, ועבדיו ושפחותיו עושין בצניעה בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקין עמו לנחמו באותן שבעת ימי אבלות שכבר נתעסקו עמו ברגל, ורגל עולה לו למניין שלשים, שהרי הרגל עצמו אסור בגיהוץ ובתספורת. ואומרין הגאונים שיום טוב האחרון שלרגל עולה לו למניין שבעה, לפי שהוא יום טוב שיני שלגלייות שאיסורו מדברי סופרים, ואע"פ שאינו נוהג בו אבלות, ומונה ששה והוא, ואם קבר מתו ביום טוב האחרון נוהג בו אבלות, לפי שאיסור יום טוב האחרון הוא מדברי סופרים, ויום ראשון שלאבל הוא מן התורה שנ' [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר. ונראה בעיניי שאין לומר כן אלא כשמת ביום [טוב] האחרון ונקבר ביום [טוב] האחרון, אבל אם מת מאתמול ונקבר ביום טוב האחרון יום קבורה מדברי סופרים ואינה דוחה יום טוב אע"פ שהוא מדברי סופרים כמבואר בקונטרס הראייות.
שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, והרי יום שמועה כיום קבורה שנוהג [אבילות] עד שבעה, ואסור בגיהוץ ובתספורת עד שלשים. שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד, וחולץ מנעליו ונוהג אבלות שעה אחת ואחר כך מותר ברחיצה ובכל דבר, לפי שמקצת היום ככולו, בין בשאר קרוביו בין באביו ואמו. ואי זו היא שמועה קרובה ששמע בתוך שלשים יום למיתת המת וקבורתו, ואפי' [אם] שמע ביום שלשים [עצמו] אבל אם שמע לאחר שלשים הרי היא שמועה רחוקה.
<h2>דף כ:</h2>
שמע שמועה [קרובה] ברגל ובמוצאי הרגל נעשית רחוקה, או ששמע שמועה קרובה בשבת ובמוצאי שבת נעשית רחוקה, כגון שהיה שבת ביום שלשים הרי [זה] כשומע לאחר שלשים ואינו נוהג אלא יום אחד.
מי שאין לו חלוק לקרוע בשעת מיתה ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע, ולא נאמר כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע אלא כשקרע בשעת מיתה ואחר כך החליף בגד אחר בתוך שבעה, אבל אם לא קרע בשעת מיתה קורע והולך כל שבעה בגד הראשון שיזדמן לו, ועל אביו ועל אמו קורע ואפי' לאחר שבעה. וכן אם קבר את מתו ביום טוב ולא קרע למוצאי יום טוב קורע. וכן קורע ביום שמועה קרובה שיום שמועה כיום קבורה הוא אצלו, וביום שמועה רחוקה אינו קורע, ועל אביו ועל אמו קורע, ומז"ה [אומר] שאף ביום שמועה קרובה אינו קורע ואין שטת התלמוד כדבריו כמבואר בקונטרס הראייות.
אע"פ שהכהן מוזהר שלא ליטמא אלא לקרובים כמו שביארנו, אם מצא מת מצוה בדרך שאין שם מי שיקברנו אלא הוא הרי זה מטמא לו, ואם היו בני אדם סמוכין לו שאם הוא קורא להן הן עונין לו אין זה מת מצוה ואינו רשאי ליטמא לו, כמו שמבואר בפרק האשה רבה [יבמות פ"ט ע"ב] בהלכה ראשונה. כל הקרובין שביארנו חייב הכהן ליטמא להן, שנ' לה יטמא מצוה, ואינו מיטמא להן אלא כשהן שלימין, אבל אינו מיטמא לאיברים שלהם שאם חתכו אבר או בשר מאביו אינו מיטמא לאותו אבר, כמו שמבואר במסכת סוטה [ג' ע"א] בהלכה ראשונה. ובנות הכהנים אינן מוזהרות על הטומאה כל עיקר שנאמר [ויקרא כ"א] אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן ולא בנות אהרן, כמו שמבואר במסכת סוטה בפרק היה נוטל את מנחתה [כ"ג ע"ב].
כל האמור בפרשת כהנים שהכהן מטמא להן אבל מתאבל עליהן, ואילו הן, אביו ואמו, ובנו ובתו, אחיו ואחותו, ואשתו הנשואה לו. הוסיפו עליהן אחיו מאמו ואחותו הבתולה מאמו ולא מאביו, שאע"פ שאין הכהן מטמא להן אבל מתאבל עליהן. וכן אחותו הנשואה שאין הכהן מטמא לה אפי' אם היא מאביו ומאמו [(ו)אבל מתאבל עליה בין אם היא מאביו ולא מאמו] ובין אם היא מאמו ולא מאביו. אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה, וכן היא לא אוננת ואינה חייבת להטמא לו, כמו שמבואר בפרק החולץ [יבמות כ"ט ע"ב] בהלכת ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו. וכן אין הכהן מיטמא לאשתו פסולה ואפילו אם היא נשואה לו, כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שהוא חייב לגרשה, אבל מיטמא הכהן לשאר הקרובין הפסולין, כגון אם היה לו אח ממזר שנולד לאביו מן הערוה הרי זה מטמא לו כמו שמבואר ביבמות בפרק שיני [כ"ב ע"ב] בהלכת מי שיש לו אח.
כל שמתאבל עליו מתאבל עמו בבית, שאם מת בן אחיו הוא יושב ומתאבל עמו, אבל שלא בפני אחיו אינו נוהג אבלות, וכן כל שאר קרובי קרוביו כשם שמתאבל על קרוביו כך מתאבל עמהן בפניהן על קרוביהן. בקרובי אשתו אינו מתאבל אלא על חמיו וחמותו בלבד, שהוא מתאבל עמה בפניה, אבל על שאר קרוביה אינו מתאבל עמה אפי' בפניה, שאין קרובי אשתו דומין לשאר קרובין. וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאית להיות כוחלת ופוקסת, אלא כופה את מטתה ונוהגת אבלות עמו, שכשם שהוא נוהג אבלות עמה על חמיו ועל חמותו כך היא נוהגת עמו אבילות על חמיה ועל חמותה. אע"פ שאין הבעל נוהג אבילות עמה בשאר קרובין, אינו רשאי לכוף אותה להיות כוחלת ופוקסת, אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, וכל שכן שמותר להתייחד עמה בבית אחד, אבל הכונס את אשתו ואירעו אבל בימי חתונתו הואיל והיקלו עליו חכמים שנוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי האבל, אסור לו להתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים, כמו שמבואר בכתובות בהלכה ראשונה [ד' ע"א].
<h2>דף כא.</h2>
אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן כל שבעה, אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור ובצונן מותר, ואפי' להושיט אצבעו במים אסור, ולסוך אפי' כל שהוא אסור, ואם הוא סך להעביר את הזוהמא מותר, וזה מבואר בפרק ראשון שלתענייות [י"ג ע"ב]. אדם שהוא אסטנס ומעונג מותר לרחוץ בלילה הראשון אחר שקבר מתו, לפי שאין איסורו מן הלילה הראשון ואילך אלא מדברי סופרים, ולא גזרו באסטנס כמו שמבואר בפרק היה קורא בתורה [ברכות ט"ז ע"ב]. אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה, ואע"פ שאסור[ה] בכל הדברים שהאבל אסור בו, הרי היא כוחלת ופוקסת מפני שהיא עומדת להנשא. כשאמרו [אסור] בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך מותר, הא כיצד, היה מהלך בדרך נועל הגיע לעיר חולץ, וכל זה מבואר בתענייות [י"ג ע"א].
האבל אסור כל שבעה לקרוא בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות, אבל אומרין שמועה והגדה בבית האבל כמבואר בקונטרס הראייות. ואם היו רבים צריכין לו יוצא האבל ודורש להם אפי' כל היום כולו, ובלבד שלא יעמיד תורגמן, אלא כיצד הוא עושה, לוחש לאחד מן התלמידים והתלמיד לוחש לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים.
אבל אינו מניח תפילין ביום ראשון לאבלו אבל ביום שיני מניח, ואע"פ שבאו פנים חדשות לבקרו אינו צריך לחלוץ אלא מניחן והולך ככל אדם.
<h2>דף כא:</h2>
אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אסור בעשיית מלאכה כל שלשה ימים הראשונים, מכאן ואילך עושה בצניעה בתוך ביתו והאשה טווה בפלך בתוך ביתה, ותהא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך [כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל] [ה"ה]. ולפי זה נראה שלא התירו לעשות מלאכה בצניעה משלשה ימים ואילך אלא למי שאין לו מה לוכל, אבל אם יש לו מה לוכל אסור לעשות מלאכה [כל שבעה] אפילו בצניעה. ושטת מז"ה היא שכל אבל מותר לעשות מלאכה בצניעה אחר שלשה ימים, ואין שטת התלמוד כדבריו כמבואר בקונטרס הראייות.
אבל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית אבל אחר, מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים. אבל שבת ראשונה [שהן שבעת ימי אבלו] אינו יוצא מפתח ביתו ואפי' לילך לבית הכנסת, שנייה יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא ככל אדם.
אבל שלשה ימים [הראשונים] אסור בשאילת שלום, ואפי' שאלו אחרים בשלומו שלא ידעו באבלו אינו משיב להם, אלא מודיע להם שהוא אבל, ואם באו רוב ישראל אצלו פוטר אותם לשלום. מעשה ומתו בנים שלר' עקיבה באו כל ישראל והספידום הספד גדול בשעת פטירתן, עמד ר' עקיבה על ספסל גדול ואמר, אחיי בית ישראל שמעוני, אפי' שני בניי חתנים היו מנוחם אני בשביל כבוד שעשיתם, ואם בשביל עקיבה כמה עקיבה יש בשוק, אלא כך אמרתם [תהלים ל"ז] תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו, וכל שכן ששכרכם כפול לכו לבתיכם לשלום. משלשה ועד שבעה משיב שלום לאחרים ששאלו בשלומו ולא ידעו באבלו, אבל הוא אינו שואל בשלום אחרים. משבעה עד שלשים הרי הוא [שואל] בשלום אחרים שהן שרויין בשלום, אבל אחרים אין שואלין בשלומו שאינו שרוי בשלום, אבל מדברים עמו דברי תנחומין ואם שאלו בשלומו משיב להם. לאחר שלשים יום שואלין בשלומו ואין מדברין עמו דברי תנחומין, אבל מדברין [עמו] מן הצד.
מתה אשתו ונשא אחרת אינו רשאי ליכנס בביתו לדבר עמו תנחומין, מצאו בשוק א[ו]מרין לו בשפה רפה ובכובד ראש. מת אביו ואמו עד שנים עשר חודש אין שואלין בשלומו אבל מדברין עמו תנחומין, לאחר שנים עשר חודש שואלין בשלומו ואין מדברין עמו תנחומין, אבל מדברין עמו מן הצד.
האבל שלא נמצא בשעת מיתת קרובו וקבורתו, אם בא אחר שבעת ימי אבלו או שבא ביום שביעי אחר שעמדו מנחמים [מ]אצל האבל מונה ימי אבלו לעצמו מעת ששמע. וכן אם בא ממקום רחוק שאינו יכול להגיע שם ביום אחד אע"פ שבא בתוך שבעה מונה לעצמו. בא ממקום קרוב שיכול להגיע שם ביום אחד, אם בא בתוך שבעה או ביום שביעי עד שלא עמדו מנחמים מאצל האבל מונה עמהם. במה דברים [אמורים] כשהיה גדול הבית בבית האבילות שאותו הגדול שבהם מונה עמהם, אבל אם לא היה שם גדול הבית שאותו הגדול אינו מונה עמהם, אף זה אינו מונה עמהם אלא מונה לעצמו ואפי' בא בתוך שלשה (בא) ממקום קרוב.
<h2>דף כב.</h2>
הלך גדול הבית לבית הקברות שהולכין לקבור את המת במקום אחר, אם חזר גדול הבית בתוך שלשה ימים שהוא מונה עמהם גם זה מונה עמהם, ואם לא חזר גדול הבית בתוך שלשה ימים שאינו מונה עמהם גם זה אינו מונה עמהם. וכן כל ההולכים לקבור את המת [במקום אחר אותן] שחוזרין בבית האבלות בתוך שלשה ימים מונין ימי אבלן עם האבלים הנשארים בביתו, ואותן שחוזרין אחר שלשה ימים מונין ימי אבלן לעצמן משנסתם הגולל הואיל ונמצאו בשעת הקבורה. האבלים הנשארים בבתיהם שלא הלכו עם המת לקוברו מונין ימי אבלן משעה שהופכין פניהם לחזור לבתיהן.
על כל המתים כולן המדחה מטתן הרי זה משובח על אביו ועל אמו הרי זה מגונה, ואם היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתן הרי זה משובח, שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. על כל המתים כולן רצה ממעט מעסקו אחר שבעת ימי אבלו רצה אינו ממעט, על אביו ועל אמו ממעט אפי' תוך שלשים יום כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף כב:</h2>
על כל המתים כולם רצה חולץ שהוא מוציא כתיפו מתוך הקרע רצה אינו חולץ, על אביו ועל אמו חולץ, על כל המתים כולם מסתפר לאחר שלשים על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו. על כל המתים כולם נכנס לבית השמחה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש. שמחת מריעות שעושין הריעים והאהובי' אילו לאילו כשמתחילין בה אסור האבל ליכנס בה עד שלשים יום, אבל אם התחילו בה כבר ועכשיו באים לפרוע ולעשות שמחה לאותו שהקדימו להן מותר האבל ליכנס בה לאלתר.
על כל המתים כולם קורע טפח, על אביו ועל אמו עד שיגלה לבו. על כל המתים כולם אפי' לבוש עשרה חלוקים אינו קורע אלא העליון, על אביו ועל אמו קורע את כולן. אפיקרסותו אינה מעכבת שאין צריך לקורעה, והוא הבגד התחתון הסמוך לבשר כמבואר בקונט' הראייו', וכן היא בספר הערוך, והמורה אומר שהוא סודר שעל ראשו. האשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחוריה וקורעת את העליון. על כל המתים כולם רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל, שאינו קורע שפת צוארו אלא קורע מן השפה ולמטה, ועל אביו ועל אמו צריך לקרוע השפה עצמה, וכך היא שטת רבינו יצחק ומז"ה. ולי נראה שהל' כדברי האומר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו אינו אלא קריעה שלתפלות שאפילו על שאר קרובין יש לו לקרוע שפת הצואר כמבואר בקונטרס הראייות. על כל המתים כולם שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם, והאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה. על כל המתים כולם קורע אפי' בפנים כגון תחת טליתו, על אביו ועל אמו צריך לקרוע מבחוץ, וכן לנשיא.
על חכם חולץ מימין, ועל אב בית דין חולץ משמאל, ועל הנשיא מכאן ומכאן. חכם שמת בית מדרשו בטל. אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין, ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן, היו יושבין בצפון יושבין בדרום בדרום יושבין בצפון. נשיא שמת בתי מדרשות כולן בטלין ואפי' שלשאר עיירות, ובני הכנסת נכנסין [לבית הכנסת] וקורין שבעה ויוצאין, ולא שיצאו ויטיילו בשוק אלא יושבין ודווין, ואין מתפללין יותר בבית הכנסת אלא כל אחד מתפלל בביתו כמו שביאר המורה.
<h2>דף כג.</h2>
אבל אסור לישא אשה עד שלשים אבל לארס מותר כמבואר בקונטרס הראייות בפרק החולץ בראיית י"ח. מתה אשתו אסור לישא אחרת עד רגל ראשון ורגל שיני ושלישי מותר, ואם אין לו בנים שלא קיים מצות פריה ורביה מותר לישא אשה לאלתר משום פריה ורביה, ואם יש לו בנים קטנים מותר לישא אשה לאלתר מפני פרנסתן ואסור לו לבא עליה עד שלשים יום.
<h2>דף כג:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו, אין לו בית חבירו עושה מחיצה עשרה טפחים ואוכל, אין לו [דבר] לעשות מחיצה הופך פניו ואוכל, ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקרית שמע ומן התפלין ומן התפלה ומכל מצוות האמורו' בתורה, ובשבת מיסב ואוכל, ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בקרית שמע ובתפלה ובכל מצוות האמורות בתורה. נקבר מתו חייב בכל מצוות האמורות בתורה, ואפילו בחול שלא נפטר מן המצוות אלא כשמתו מוטל עליו לקוברו שהוא עסוק בקבורתו, אבל אחר שקברו חייב האבל בכל המצוות האמורות בתורה כמו שמבואר בפרק שיני שלסוכה [כ"ה ע"ב]. ומשנסתם הגולל חל עליו אבלות, ואסור בנעילת הסנדל וחייב בכפיית המטה ובכל דרכי האבלות.
<h2>דף כד.</h2>
אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה, שכן כתוב בבני אהרן [ויקרא י'] ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ולא פירם בימי אבלו חייב מיתה. וקורעין לקטן מפני עגמת נפש אע"פ שאינו חייב באבלות.
חייב אדם לקרוע טלתו, וצריך לקרוע בעמידה ואם קרע בישיבה לא יצא, וצריך עוד לעמוד ולקרוע שנ' [ש"ב י"ג] ויקם דוד ויקרע את בגדיו. וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, לפיכך אם בא להחליף בגד בתוך שבעה אינו קורע, ועל אביו ועל אמו קורע כל שמחליף בתוך שבעה, ואינו קורע לא בשבת ולא ביום טוב.
תינוק שמת בתוך שלשים יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים, אבל לא באיש אחד ובשתי נשים, שאין איש אחד מתייחד עם שתי נשים אע"פ שהוא אדם כשר, ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, שהרי הוא בחזקת נפל. בן שלשים יום יוצא בדלוסקמא הנטלת באגפיים, ולא בנטלת [על כתפים], ועומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בן שנים עשר חודש יוצא במטה, והיוצא במטה רבים מצהיבין עליו ושאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבין עליו. ניכר לרבים רבים מתעסקין בו ושאינו ניכר לרבים אין רבים מתעסקין בו.
<h2>דף כד:</h2>
מאימתי מספידין אותו, עניים בני חמש, עשירים בני שש, ובני זקנים כבני עניים. אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו, מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. העבדים והשפחות אין עומדין עליהן בשורה, ואין אומרין עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים, אלא כשם שאומרין לו על שורו ועל חמורו שמת המקום ימלא חסרונך כך אומרין לו [על] עבדו ושפחתו שמת[ו] המקום ימלא חסרונך, ואם היה עבד כשר מקבלין עליו תנחומין, וזה מבואר בפרק הקורא בתורה [ברכות ט"ז ע"ב]. לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא בו, ואם עשה כן עובר משום [משלי י"ז] לועג לרש חרף עושהו, ואם היה חוץ לד' אמות לבית הקברות מותר. וכן המגרר ציציתו על גבי הקברות אסור, וצריך להגביהו שלא ייראה שלועג לרש. וכן ביאר מז"ה על התפילין שבראשו, שאם היו מכוסין הן ורצועותיהן מותר לילך בהן בית הקברות, שאינו נראה כלועג לרש אלא כשהן מגולין, וזה מבואר בפרק מי שמתו [ברכות י"ח ע"א].
הרגל עצמו עולה לו במקום שבעה ימים ואפי' יום טוב שלראש השנה, ואם קבר מתו אפי' שעה [אחת] לפני הרגל הרי הוא כאילו עברו עליו שבעת ימים, ושבעה שלרגל הרי ארבעה עשר, וברגל שלחג הסוכות אף שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא, והרי הוא כאילו עברו עליו עשרים ואחד יום, ומשלים עד שלשים יום אחר הרגל והרי הוא מותר בגיהוץ ובתספורת.
אין קורעין ואין חולצין אלא קרוביו שלמת שחייבין להתאבל עליו. וחכם שמת הכל כקרוביו והכל קורעין לו וחולצין עליו כתפיהן מתוך הקרע, והכל מברין עליו ברחבה, שהיה דרכן להברות האבל ברחוב העיר ביום ראשון כשחוזרין מבית הקברות.
<h2>דף כה.</h2>
ואם באו אצלו בשאר הימים פנים חדשות שלא באו עדין אצלו, עושין לו גם כן בשאר הימים ואומרין לו דברי נחמות ודברי כיבושין, ופותח אחד מהן בשבחו שלהקב"ה ומברך כך, האל הגדול ברוב גודלו, אדיר וחזק ברב מוראו, מחייה מתים במאמרו, עושה גדולות עד [אין] חקר ונפלאות עד אין מספר, ברוך מחייה המתים. ועוד אומר כנגד האבלים, אחינו המיוגעין המדוכאין באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת, זאת היא עומדת לעולם נתיב היא מששת ימי בראשית, רבים שתו במשתה הראשונים, אחינו בעל הנחמות ינחם אתכם, ברוך מנחם אבלים. ועוד אומר כנגד המנחמים, אחינו גומלי חסדים [בני גומלי חסדים] המחזיקים בבריתו שלאברהם אבינו דכת' [בראשית י"ח] כי ידעתיו וגו', אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם, ברוך משלם הגמול. ועוד אומ' כנגד כל ישראל, רבון כל העולמים פדה והצל ומלט והושע את עמך מן הדבר מן החרב ומן הרעב ומן שדפון והירקון, ומכל מיני משחית ומכל מיני פורענייות המתרגשות בעולם, טרם נקרא אתה תענה, ברוך עוצר המגפה. ואין אומרין ברכות הללו אלא בעשרה ואין אבלים מן המניין [אבל] כשמזמנין בברכת המזון גם האבלים מן המנין] כמו שמבואר בכתובות בפרק ראשון [ח' ע"ב]. ועשרה כוסות תקנו בבית האבל, שלשה קודם האכילה כדי לפתוח בני מעיו ביין שלפני המזון, ושלשה בתוך האכילה כדי לשרות האכילה שבמעיו, וארבעה לאחר אכילה שהוא יין שלאחר המזון, אחד כנגד הזן, ואחד כנגד ברכת הארץ, ואחד כנגד בונה ירושלם, ואחד כנגד הטוב והמטיב כמבו' בקונטרס הראייות בכתובות בפרק ראשון בראיית י"ד.
וכן אדם כשר שמת אע"פ שאינו חכם חייבין לקרוע עליו ולבכות ולהתאבל עליו, ואמרו מפני מה בניו שלאדם מתים כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, וכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו עוונותיו. ואפי' אדם שאינו כשר כל מי שנמצא עליו בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, [למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייבין לקרוע] עליו, שאפי' רקים שבישראל מלאים מצות כרמון.
וכבודו שלאדם לקרוע [עליו] בהספדו, וכיון שהחזירו פניהן מן המטה שוללין הקרע שלהן. ונראה בעיניי שאינן מאחין אלא לאחר שלשים כשאר קרובין כמבואר בקונטרס הראייו'. ואפילו רבו שלימדו תורה אינו יושב עליו אלא יום אחד. חכם שמת מוציאין אותו במטה ראשונה שמת בה וזהו כבודו, [ואין משנין אותו ממטה למטה] ואין משלשלין מטתו דרך גגין אלא מוציאין אותו דרך פתחים. ומעשה בחכם גדול ששיברו את הפתח לפי שלא היתה מכילה שם מטתו, ואם היה אדם גדול ביותר ראוי להניח ספר תורה על מטתו, אבל אין אומרין עליו קיים [זה] מה שכתוב בזה כמו שמבואר בפרק ארבעה אבות נזיקין [י"ז ע"א]. ויש מגדולי החכמים שלא היו רוצים להניח ספר תורה על מטתן, לפי שבחייהן לא היו רוצין [לישב] (ספר תורה) על גבי מטה שספר תורה מונח עליה.
כשהיו חוזרין מבית הקברות היו עומדין בשורה לנחם את האבל, וכל העם עוברין והאבלים עומדין ואומרין להם תנוחמו מן השמים. ואין שורה פחותה מעשרה בני אדם, ואין אבלים מן המניין כמו שמבואר בסנהדרין בפרק כהן גדול [י"ט ע"א]. ויש מקומות שהיו נוהגין לעשות שבעה מעמדות ומושבות על המת, כנגד שבעה הבלים שבקהלת, ואומר שבו יקרים שבו והם יושבין ומספרין בשבחו שלמת, ומנחמים את האבלים, ועוד א[ו]מר עמדו יקרים עמודו ועומדין ומהלכין מעט מעט, ואומר להם שבו יקרים שבו ויושבין עד שבעה פעמים. ואין עושין דבר זה אלא ביום ראשון ובבית הקברות ובקרובין, ואין עושין אלא במקום שנהגו לעשות כמו שמבואר בפרק המוכר פירות [ק' ע"ב]. ואין עושין מעמד ומושב אלא בעשרה כמו שמבואר בפרק הקורא את המגלה עומד [כ"ג ע"ב].
ארון העובר ממקום למקום אם היה שלדו שלמת קיימת עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ואם אין שלדו שלמת קיימת אין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ואע"פ שהיה המת חכם גדול אין יוצאין לקראת ארונו לעמוד עליו בשורה. והמלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום כולו ולערב אינו מתאבל עליהם ואפי' צרורין לו בסדינו, כמו שמבואר בפרק ראשון [ח' ע"א]. המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקייא ויניחם על גבי החמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, ואם היה מתיירא מפני הלסטים וצריך לרכב עליהם כדי לרוץ הרי זה מותר, וכשם שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה. הרואה את המת שעובר ממקום למקום ואינו מלוהו ארבע אמות עובר משום [משלי י"ז] לועג לרש, ואם ליוהו עליו הכתוב אומר [שם י"ט] מלוה י"י חונן דל וגמולו ישלם לו, וכל זה מבואר בפרק מי שמתו [ברכות י"ח ע"א]. אל יכנס אדם לבית הקברות לעשות שם צרכיו, ואם עשה כן עליו הכתוב אומר לועג לרש חרף עושהו, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק היה קורא בתורה [ברכות פ"ב ה"ג].
<h2>דף כו.</h2>
ואילו קרעין שאינן מתאחין לעולם, הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו חכמה, ועל נשיא ועל אב בית דין, ועל שמועות רעות, ועל ברכת השם, [ועל ספר תורה שנשרף] ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלם. ולא הושוו כל הקרעים הללו לקרע אביו ואמו אלא (לאביו ואמו) [לאיחוי] בלבד, חוץ מקרע הנשיא שהושווה לקרע אביו ואמו לכל דבר. וכן קורעין על שמועות הרעות כעין שנ' [ש"ב א'] ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם יי ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, שאול זה נשיא שקורעין על הנשיא, יהונתן בן שאול זה אב בית דין שקורעי' על אב בית דין, עם י"י ובית ישראל אילו שמועות רעות, ואין קורעין על השמועות הרעות אלא ברוב ישראל וכעין אותו מעשה. כל הקרעים האילו רשאין [לשוללן] למוללן ללקטן לעשותן כמין סולמות שהם מיני תפירות, אבל אינן רשאין לאחאן לעולם באיחוי אלכסנדרי שאין מקומו ניכר, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל. ואם מכרו לאחר אסור הלוקח לאחוותו, לפיכך צריך המוכר להודיע ללוקח שלא יהא מקחו מקח טעות.
הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות, אחת על הגויל ואחת על הכתב, ואין קורעין עליו אלא כשנשרף בזרוע כעין ששרף יהויקים ההזכרות שבמגלת ירמיהו, אבל אם נפל עליו אש ונשרף או שבא עוף ובלע תפילין וכיוצא בהן אינו חייב לקרוע עליהן. וכן קורעין על ברכת השם כמו שביארנו בהלכות סנהדרין בפרק ארבע מיתות [ס' ע"א]. וכן הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר [ישעיה ס"ד] ערי קדשך היו מדבר וקורע. והרואה ירושלם בחרבנה אומר [שם] ציון מדבר היתה ירושלם שממה וקורע. והרואה בית המקדש בחרבנו אומר [שם] בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע. ראה בית המקדש תחלה ואחר כך ראה ירושלם. כגון שנכנס לעיר מאותו צד שהיה [שם] בית המקדש, הרי זה קורע על בית המקדש ומוסיף על ירושלם. ואם נכנס מאותו הצד שלעיר וראה ירושלם תחלה, קורע על ירושלם וכשרואה בית המקדש קורע עליו [עוד] קרע בפני עצמו, ולא די לו בתוספת.
<h2>דף כו:</h2>
הקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הליקוט מתוך הסולמות לא יצא, מתוך איחווי' אלכסנדרי יצא.
אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך [נמצא] בנו, אם נודע לו תוך כדי דיבור יצא ידי קריעה, לאחר כדי דיבור לא יצא ידי קריעה. וכן מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה לו שמת וקרע ואחר כך מת, אם היה תוך כדי דיבור יצא ידי קריעה, ואם לאחר כדי דיבור לא יצא ידי קריעה וחוזר וקורע כמו שמבו' בסוף נדרים [פ"ז ע"א]. היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את החיים ואת המתים. האומר לחבירו השאילני חלוקך שאלך ואבקר את אבא שהוא חולה, ומצאו שהוא מת קורעו ומאחו כשיבא בביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו, ואם לא הודיעו לא יגע בו. חולה שמת לו [מת] אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו, ואין מקרעין לפניו, ומשתקין את הנשים מפניו, וקורע אדם על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו. תלמידי חכמים קורעים זה על זה, וכן מבואר בפרק ואילו מציאו' [ל"ג ע"א].
מי שמת לו מת וקרע עליו ועוד מת לו מת אחר, מוסיף על אותה הקריעה ותחלת קריעה טפח והתוספת כל שהוא, והוא שמת השיני אחר שבעה שלראשון שכבר ניתן לו רשות לשוללו, אבל אם מת בתוך שבעה שלראשון לא די לו בתוספת, אלא צריך לקרוע קרע אחר בפני עצמו בין איש בין אשה. ואין מוסיפין על קרע אביו ואמו לפי שהן צריכין קרע בפני עצמן, בין שמתו אביו או אמו תחלה ואחר כך [שאר] קרובין, בין שמתו שאר קרוביו תחלה ואחר כך אביו ואמו כמבואר בקונטרס הראייות. מתו לו הרבה קרובים כאחד קורע קרע אחד לכולן, ואם היו בכללן אביו ואמו קורע על אביו ועל אמו קרע בפני עצמו. הגיע הקרע עד טיבור אין ראוי להוסיף עליו עוד, אלא אם ימות [לו] מת אחר מרחיק שלש אצבעות בצד אותה קריעה וקורע, נתמלא הבגד קרעים מלפניו מחזירו לאחוריו וקורע, נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה למעלה וקורע, והקורע מלמטה או מן הצדדין לא יצא.
ההולך להברות האבל, אם היה לבו גס בו שהיה רגיל בו ואין האבל מקפיד עליו יברוהו על מטות כפויות, שאע"פ שמטת המברה זקופה [מטת האבל כפויה], ואם אין לבו גס בו יברוהו על מטות זקופות שתהא גם מטת האבל זקופה, ובמועד אין מברין אלא על מטות זקופות [וכן אין מברין האבל במועד אלא הקרובין].
<h2>דף כז.</h2>
ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקו אחר שבעה ממעט ואם לאו יגלגל עמהן, ואינו עושה סחורה בפני עצמו אלא עם חבורתו כמו שביאר המורה, על אביו ועל אמו ממעט.
וכן צריך לזקוף מטתו בערב שבת מן המנחה ולמעלה, ואין יושב עליה עד שתחשך, ולמוצאי שבת אע"פ שלא נשאר אלא יום אחד חוזר וכופה אותה. וכן במועד אע"פ שאין אבלות נוהג בו בדברים שבצניעה נוהג. וכן בשבעת ימי המשתה שלחתן נוהג אבלות בדברים שבצניעה, כמו שמבואר בכתובות בפרק ראשון [ד' ע"א].
מכבדין ומרביצין בבית האבל, ומדיחין קערות וכוסות וקיתונות וצלוחייות בבית האבל. ואין מביאין את המוגמר ואת הבשמים בבית האבל, אבל בבית המנחמין המברין את האבל מביאין את המוגמר ואת הבשמים, ואין מברכין עליהן. אין מוציאין את המת אלא בכליכה, שהיא מטה שלמתים מפני כבודן שלעניים שאין להם מטות נאות. וכן מכסין פני המת מפני כבודן שלעניים, שמושחרין פניהן בשני בצורת. (ואין) [וכן] מניחין המוגמר תחת כל(י) המתים, מפני כבוד חולי מעיים שצריכין להניח תחתיהן. בראשונה היתה קשה הוצאת המת יותר ממיתתו שהיו קרוביו שלמת מניחין אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל הנשיא ונהג קלות ראש בעצמו לצאת בכלי פשתן, ונהגו הכל אחריו לצאת בכלי פשתן. אין אומרין בפני המת אלא דבריו שלמת, ואפי' דברי תורה. ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא בתוך ארבע אמות, כמבואר בקונט' הראייות [בברכות] בהלכה ראשונה.
וכן אין מוליכין בבית האבל לא בטבלה ולא בסקולטה ולא בקנון אלא בסלים, שהן מצויין בין לעניים בין לעשירים. וכן התקינו שיהו הכל משקין בבית האבל בזכוכית צבועה מפני כבודן שלעניים, שאין להם זכוכית לבנה.
אין אומרין ברכת אבלים במועד, אבל עומדין בשורה ומנחמין האבלים ופוטרין את הרבים [ואומרין להם לכו לשלום] מפני כבוד המועד, אבל בשאר הימים אין האבלים משיבין כלום אלא כיון שנענע האבל ראשו אין המנחמים רשאין לישב אצלו.
אין מניחין את המטה ברחוב במועד שלא להרגיל את ההספד, ולא שלנשים לעולם שזהו כבוד האשה סמוך למיתה קבורה, שנא' [במדבר כ'] ותמת שם מרים ותקבר שם.
<h2>דף כז:</h2>
תלמיד חכם מותר לסופדו במועד וכל שכן בחנוכה ובפורים, ולא הותר אלא בפניו אבל שלא בפניו אסור, ויום שמועה הרי הוא כמו בפניו ומותר לסופדו. אין הספדנין רשאין להספיד את המת אלא במדות שבו, ולא במדות שאין בו כגון לקרותו צנוע אם אינו צנוע, ולקרותו חכם אם אינו חכם, וכשם שנפרעין מן המת כך נפרעין מן הספדנין ומן העונה אחריהן כשמשבחין אותו בדבר שאין בו, כמו שמבואר בפרק הרואה מקום [ברכות ס"ב ע"א]. הכל חייבין לעמוד מפני הנשיא חוץ מאבל וחולה, ולכל אומרין שבו שאין יושבין בלא רשות הנשיא חוץ מאבל וחולה.
אבל יום ראשון אסור לוכל משלו אלא מברין אותו קרוביו, ואם אין לו מי שיברהו מחליף סעודתו עם אחר, מכאן ואילך אם רצה לאכל משלו אוכל.
המת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה כדי שיתעסקו בקבורת המת, והעושה מלאכה משמתין אותו כמו שמנדין על שאר איסורין. ואם היתה העיר חלוקה לחבורות, שכל בני חבורה מתעסקין על המת שלהן שאר החבורות מותרין בעשיית מלאכה. זה שכתוב בספר ירמיהו [כ"ב] אל תבכו למת ואל תנודו לו, אמרו חכמים אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמ' הקב"ה אין אתם מרחמים עליו יותר ממני. ואמרו כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. אבל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו, משלשה ועד שבעה כאילו מונחת כנגדו בקרן זוית, מכאן ואילך כאילו עומדת כנגדו בשוק.
אבל אסור הוא לספר ולכבס עד שלשים יום לקבורת מתו, ומקצת [יום] שלשים ככולו. וכבר ביארנו שלא נאסר הכיבוס אלא לבני ארץ ישראל, אבל בשאר [מקומות] לא נאסר אלא הגיהוץ, ולא אסרו הגיהוץ עד שלשים יום אלא בכלים חדשים לבנים בלבד. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בפרק החולץ בראיית י"ז שבין האיש בין האשה אסורין לספר ולכבס עד שלשים יום, ולא הותרה האשה אלא בנטילת שיער למטה, ולא אסרו עד שלשים יום אלא לכבס וללבוש אבל לכבס [בתוך שלשים] ולהניח לאחר שלשים מותר.
<h2>דף כח.</h2>
המת פחות מששים שנה זו היא מיתת כרת, ויש מגדולי החכמים שהיה עושה יום טוב כשהיה מגיע לששים שנה שיצא מכלל כרת, שנ' [איוב ה'] תבא בכלח אילי קבר, בכלח בגימטרייא ששים הן. בן שבעים לשיבה, בן שמוני' לגבורות, שנ' [תהלים צ'] ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. המת פתאום זו היא מיתת חטיפה, חלה יום אחד ומת זו היא מיתת מגפה, שני ימים ומת זו היא מיתה דחויה, שלשה גערה, ארבעה נזיפה, חמשה זו היא מיתת כל אדם. הגיע לגבורו' ומת פתאום זו היא מיתת נשיקה.
<h2>דף כח:</h2>
נשים בחולו של מועד מענות ולא מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ופורים מענות כולן ומטפחות ביד. בזה ובזה אין מקוננות פירוש שאחת מקוננת וכולן עונות. נקבר המת אפי' בחנוכה ופורים וחודש אין מענות ולא מטפחות. אין מועד בפני תלמידי חכמים בפניו או ביום שומעו מפני כבוד התורה כדאי' בפרק א' דמגילה (דף ג'). אבל שנענע בראשו אין המנחמין רשאין לישב אצלו. ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע. והאבל פותח תחלה ויען איוב ויען אליפז וכתיב וישבו אתו לארץ ואבל מיסב בראש. שלשה לבכי ושבעה להספד ולאבלות לגיהוץ ולתספורת. והחי יתן אל לבו דיקבר יקברוניה דיספד יספדוניה. דידל ידלוניה. הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום ואתה תבא אל אבותיך בשלום. בפרקי דר' אליעזר בפרק ל"ד ר' עזריה אומר כל הנפשות חוזרות ונאספות איש איש אל דור אבותיו ואל עמיו הצדיקים עם הצדיקים הרשעים עם הרשעים והצדיקים מקדימים לו ואומרים לו בא בשלום. ישראל המתים בחוצה לארץ נפשותן נאספות בארץ ישראל והגוים המתים בארץ נאספות לקלע אותם חוצה לארץ. ז' ימי האבל הנפש חוזרת והולכת מביתו לכוכו ומכוכו לביתו. לאחר ז' הגוף התליע והרוח תשוב אל אשר נתנה. תן לו כמו שנתנה לך טהורה.
נשים במועד מענות אבל לא מטפחות בידיהן. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות, נקבר המת לא מענות ולא מטפחות אפילו בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים. אי זה הוא עינוי, שכולן עונות כאחת, קינה, אחת מדברת וכולן עונות. ולפיכך אומרין הגאונים שאין אומרין צידוק הדין [בראש חדש] אלא כשכולן עונין כאחת. ונראה בעיניי שאע"פ שאין מקוננות בחנוכה [ופורים] אבילות נוהגת בהם, וכן קורעין על המת במועד אבל לא ביום טוב, ואפי' ביום טוב שיני כמבואר בקונטרס הראייות. וכן נראה בעיניי שהאבל חייב במתנות לאביונים ופטור משלוח מנות, ואחר שבעה ש[ו]לח בצניעה לאחד מקרוביו או לאחד מן העניים, כמו שכתוב [נחמיה ח'] ושלחו מנות לאין נכון לו כמבואר בקונטרס הראייות.
לעתיד לבוא כתיב [ישעיה כ"ה] בלע המות לנצח ומחה י"י דמעה מעל כל פנים, שאין אדם מת על פי המזל או דרך מקרה כמו שכתוב [משלי י"ג] ויש נספה בלא משפט, וכמו שנתגרה השטן על איוב לבלעו חנם, לפי שהעולם הזה לא נברא אלא לבחון בו הבריות, ויצר הרע שולט בו ומפתה בני אדם לחטוא בראותם צדיק עומד בצדקו ודרך רשעים צלחה, הוא שנ' [מלאכי ג'] ועתה אנחנו מאשרים זדים כי נבנו כל עושי רשעה וכל אותו העניין. אבל לעתיד לבוא אין אדם מת אלא על פי חטאו, שנ' [ישעיה ס"ה] כי הנער בן מאה שנה [ימות] והחוטא בן מאה שנה יקולל, ולא יימצא צדיק ורע לו רשע וטוב לו, לפי שהוא יום דין ועליו נאמר [מלאכי ג'] ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וכל אותו העניין. וכן נאמר בספר זכריה [י"ד] והיה [אשר] לא יעלה מאת משפחות הארץ להשתחוות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם, שכל אדם נידון על חטאו מיד, ולפיכך אין דרך בני אדם לחטוא אלא כל הנשאר בארץ קדוש ייאמר לו.
[קהלת ז'] טוב ללכת [אל בית] אבל מלכת אל בית משתה והחי יתן אל לבו, דברים שלמיתה, שהסופד אחרים אחרים סופדין אותו, והקובר אחרים אחרים קוברין אותו, והנושא מטתן אחרים נושאין מטתו. אין המנחמין רשאין [לישב] אלא על גבי קרקע, שנ' [איוב ב'] וישבו אתו לארץ. ואין המנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל, שנ' [שם] אחרי כן פתח איוב את פיהו. ומניין לאבל שמיסב בראש, שנאמ' [שם כ"ט] אבחר דרכם ואשב ראש כאשר אבלים ינחם [ינחם] כתיב. ומניין לחתן שמיסב בראש, שנ' [ישעיה ס"א] כחתן יכהן פאר מה כהן בראש אף חתן בראש.
<h2>דף כט.</h2>
הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנ' [בראשית ט"ו] ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. והנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי דוד אמר לו לאבשלום [ש"ב ט"ו] לך בשלום והלך ונתלה, יתרו אמר למשה [שמות ד'] לך לשלום הלך והצליח.
כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקביל פני שכינה, שנ' [תהלים פ"ד] ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
